| להעריך את מה שיש.. |
|
|
להעריך את מה שיש.. הבוקר התעוררתי במין תחושת אופטימיות שכזו, שהחליטה עם תחילתו של יום רגיל שכזה, לעטוף אותי מכל הכיוונים..ופשוט לא נתנה לי לצאת אל רגע אחד קטן של פסימיות.. כרגיל, כמו בכל בוקר, אנחנו קמים, שותים קפה, מתלבשים, יוצאים לעבודה, חוזרים הביתה, מחליפים למשהו נוח, אוכלים אולי איזה משהו ונכנסים שוב לישון עד ליקיצה הבאה.. זה כמובן לא בהכרח בסדר הכרונולוגי הזה.. כי כל אחד והסדר עדיפויות שלו.. אבל תסכימו איתי שפלוס מינוס, כל אחד והשגרה היומיומית שלו, נכון? אז גם אני כמו כולכם, התעוררתי לעוד יום שיגרתי שכזה.. עוד יום כבכל יום במשך החמש שנים האחרונות לפחות.. מלבד טיולים וימים יוצאי דופן כאלה ואחרים , שמגוונים לנו מעט מהשגרה, עד ליום למחרת.. זה טבעי שאנשים באיזשהו שלב בחייהם אפשר לקרוא לזה "נשברים" מאותה השגרה, ומהחוסר עניין בחייהם, ובאופן אוטומטי פשוט נכנסים לדיכאונות, מנסים בכל הכוח למצוא משהו אחר שממנו ייבנה היומיום החדש שלהם.. לרגע קטן הבוקר, אני מודה, חשבתי לעצמי על אותה השגרה המעצבנת הזו שאפפה אותי, והרגשתי תחושת החמצה מסוימת, אולי אפשר אפילו לומר בשפת העם "באסה" .ובעודי עוברת עם הרכב בדרכי לעבודה, נתקלתי במחוסר בית או עבודה או משפחה שטייל לו על הכביש, מבקש כמה שקלים להמשך היומיום שלו.. וחשבתי לעצמי, כנראה שמשהו חסר לו בחיים.. אם כבר בשעה 8:00 בבוקר אותו אדם הכריח עצמו לפקוח עיניים(אם סגר אותן בכלל..) כדי שאולי תעבור איזה מישהי קטנה ברכב גדול,בדרכה לאנשהו, ובמעמקי ליבו מתחנן ומתפלל שבמקרה גם אולי היא יצאה מהבית עם אותה תחושת אופטימיות שאני התעוררתי איתה.. עד לרגע שהתחלתי להתבאס מהשגרה המונוטונית הזו של חיי.. כשאני מוצאת בתוך הנשמה שלי קמצוץ של רחמים, אולי סוג של טוב לב.. אני מושיטה ידי אל הארנק האדום שלי שמונח זרוק לו על המושב שלידי, פותחת את ריצ'רץ' הכסף הקטן ומכבדת אותו במטבע נוצץ של עשרה שקלים. איני יכולה להסביר לכם את ברק העיניים שהיה לו ,למסכן, שעומד כפוף אל חלוני , באותו הרגע.. הרמזור בינתיים התחלף לו לאישור נסיעה, ולמחוסרי הזמן והסבלנות מאחוריי לא היה רחמים כשהדביקו ידיהם בעצבנות נוקשה אל צפצפת רכבם, אני- מעבירה הילוך נסיעה, גלגלי הרכב כבר מתרחקים במהירות מאותו הקבצן, מרימה עיניי אל מראת הרכב, ורואה את עיניו מלוות אותי בברכה לדרכי.. אינני יכולה להסביר לכם את התחושה שהציפה אותי, מעט מבוישת , (בכל זאת בסך הכל עשרה שקלים..) מעט מסופקת.. הרי שגם לי, הנתינה הזו עשתה קצת טוב.. כפי שאני מכירה את עצמי, הייתי מרגישה ממש רע עם עצמי אם הייתי מגיעה לעבודה, שבה כל שעה שלי שווה פי שלוש ממה שנתתי לבחור המסכן..ולא עוצרת לשנייה לעזור למי שהיה מספיק נואש לבקש.. אז כאן חברים- רציתי לשתף אתכם כי הגעתי לתובנה חדשה!! לא בהכרח כי השגרה היא דבר רע, שצריך להכניס אותנו לדיכאונות , לפעמים שגרה סתמית עבורנו, היא חלום של מישהו אחר.. של מישהו שאין לו את המיטה להתעורר בה, ואין לו את הבגדים ללבוש, ואין לו את הקפה לשתות, ובטח שלא עבודה לנסוע אליה... שלא נדבר על רכב לנסוע בו.. אז תודה לך קבצן אדיב, שהפנמת בי הבנה הכרחית שכזו.. מבטיחה לעבור לבקר כל שבוע..כדי לעזור, וכדי שתעזור אתה לי לזכור שהחיים יפים.. ואתפלל למענך כל אותו היום שמחר כבר לא תהיה שם.. www.elishya.co.il |
||||
| < קודם | הבא > |
|---|